ריטב"א על יבמות צ״ד

1 א"ל רב ששת תניתו' אמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ק"ל האי נמי לא תיבעי לן דאפי' איהי מהימנ' דהא תנן מת בעלי ואח"כ מת בני תנשא וי"ל דהתם דסמכה מטעם מגו שאלו אמרה מת בעלי ושתקה נאמנת להנשא מתוך חומר שהחמרת בסופ' וממילא תנשא לשוק דבנה בחזקת קיים מוקמי' ליה ואפילו היה זקן או חולה וכדאיתא במסכת גיטי' הילכך השתא שאמרה שמת בנה ג"כ נאמנת לומר שמת אחריו כי הפה שאסר לומר שמת בנה הוא הפה שהתיר לומר שמת אחריו אבל כשיש שם שנים עדים או אפי' עד א' שמתו שניהם אינה נאמנת לומר שהבן מת תחלה דחיישי' דעל מיתת בעלה דייקא אבל על מי מהן מת תחלה לא דייקא כיון דלא חיישי' לקלקולא ולא י"ג דבר ודילמא סניא ליבם וכיון דכן היא הנותנת כשהעד מעיד שמת בנה ואח"כ מת בעלה דאי טעמא דעד א' משום דאתת' דייקא הכא לא מהימן על ההקדמה דאיהי לא דייקא בהא:

2 בעידי הזמה פי' ובהא לד"ה האחרוני' נאמנים והיינו דקתני תצא והולד ממזר וש"מ שאם בא הבעל תצא ואעפ"י שיש לה בנים שאין לה הזמה גדולה מזו. ת"ש אין האשה נאמנת וליטעמך סיפא דקתני אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו ולא מתה אשתי שאשא אחותה הוא נהי דלא נאמן הא עד א' מהימן פי' והא ע"כ אין עד אחד נאמן לומר שמתה כדי שישא אחותה:

3 בשלמא גבי אשה משום עגונא ור"ת פי' לעולם לא האמינו עד א' בדבר שבערוה אלא משום עגונא והכא ליכא עגונא כלל כי אפי' בחיי אשתו הוא יכול לישא אשה אחרת ואחות אשתו יכולה להנשא לאחרי' וא"ת ואמאי לא פריך לי' מסיפא דרישא דקתני ולא מתה אחותה שתכנס לביתה דהכי נמי ליכא עגונא ועד נמי לא מהימן וי"ל דאי מהתם מצי למידחי דאיידי דקתני רישא אין נאמנת לומר מת יבמי שאנשא דדוקא היא לא מהימנא אבל עד א' מהימן נקט ולאו דוקא ולא מתה אחותה וכו' אבל סיפא קשיא דנקיט אין האיש דליכא למימר דנקטי' משום רישא דאין האיש נאמן לומ' מת אחי שאייב' את אשתו דהיא גופא נמי לא אשמועי' מידי דהיא גופא פשיטא שאין בע"ד נאמן ולא האמינו אלא לאשה מתוך חומר י"ג דבר ואי משום דייקותא דידה דאיהו הוא דלא מהימן הא עד א' מהימן הא שמעי' לה מרישא דקתני שנאמנת לומר שמת היבם דאלמא טעמ' דעד א' משום לא משקר ועוד דכיון דהאש' נאמנת לומ' מת בעלי ותתייב' כ"ש עד א'

4 אלא כי אצטריך לר"ע אצטריך פי' דלא תפשוט מרישא דאינה נאמנת לומר מת יבמה שאנשא הא עד א' נאמן דא"ל דעד נמי אינו נאמן והא דנקטה בדידה משום דסד"א הואיל ואמר ר"ע וכו פי' דאפילו תימא דעל עדות העד לא דייקא ומנסבא אבל היא גופא דייקא בגופא דלא תשקר כגון דאיכא קלקול קצת דתרתי לא עבדא דתסהיד שקרא ותחי נפשא לקצת קלקול:

5 גרסת הספרים הואיל ואר"ע יש ממזר מחייבי לאוין חיישת אקלקולא דידה חיישי' אקלקולא דזרעא לא חיישי' והק' רש"י ז"ל עליה דהא לר"ע נמי מקלקלא בי"ג דבר דאית בהו קלקולא דידה כדכתב במתני' דאייתי לעיל הכונס את הערוה וכו' דאוקמא כר"ע ולאו קושיא שאין קלקול לדידה בעינן אלא כיוצא מבעלה דחביב עלה אבל לצאת מיבמה לא חשיב קלקול לדידה דאדרב' דילמא סניא לי' וניחא לה בשאר קלקולי ממון משום הא ואי הוה חיישת לקלקולא דזרעא שאין לו תיקון הוה חיישת מעתה אין לנו למחוק גרסא זו:

6 רבא אמר עד א' נאמן ביבמ' מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש פרש"י ז"ל אסור כרת התרת לה מת בעליך ותנשאי וא"ת להתירא לשוק ג"כ משכחת לה דאיכא איסור כרת כשאומר מת בעניך ואח"כ מת בנך דהא נמי בעיין כדמוכח ממאי דפשט רב ששת וי"ל שאין עיקר השאלה אלא על עדות התרת היבמה לשוק מיד דהוא איסור לאו כגון שנודע ודאי שכבר מת הבעל אלא שא"צ עדו' על היב' אם מת ואף כשאומ' מת בנך ואח"כ מת בעלך אין עיקר העדות ואין הספק שאנו מספקים בנאמנות אלא אם נאמן על הקדמת מיתת הבעל למיתת הבן דאלו על מיתת הבן פשיטא לן דמהימן והיא נמי מהימנא. ור"ח ז"ל פי' לאיסור כרת התרת להתירא להחיבם ואעפ"י שיש כרת בביאת היבם בעצמו בלאו איסורא דאשת איש ואית והא אכתי לא איפש' לן שיהא עד א' נאמן בזה י"ל דהא פשיטא לן שהוא נאמן כשאין לה בנים והיא גופא מהימנא ולישנ' דאיסור כרת דייק טפי לה"פ דאלו לפרש"י ז"ל איסור מיתת ב"ד נמי איכא ובעיין לא איפשיטא הכא אבל תפשוט לן דעד א' נאמן ביבמה ממסקנא דמימרא דרב דאמר נשואין אין בה וכדכתיבנא לעיל וכן פסקו הגאונים ז"ל:

7 ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים דבהני נשואי' קא מתסר' אשת גיסו אגיסו וכו' פי' אע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים ובאו ב' עדים והעידו על מיתת אשתו שאין עד א' נאמן בה כדאמר לעיל כיון דליכא משום עגונא והעידו ג"כ שניהם או א' מהם שמת גיסו ואליבא דר"ש דאמר על פי עדים מותרת לחזור לו אתיא בשלא העיד על גיסו אלא א' מהם ולרבנן אתיא כשהעידו שניהם כן וכשבאו אשתו וגיסו קא מתסרא אשת גיסו אגיסו כדין האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמר לה מת בעלה ואח"כ בא בעלה:

8 אפי' הכי אשת גיסו אסורה ואשתו דידיה שרי פי' כדקתני מותרת לחזור ולא אמרי' מגו שנאסרה אשת גיסו אגיסו תאסר אשתו עליו פירוש לאו מדין מגו דהא לא שייך הכא כלל אלא ה"פ דלא אמרי' כיון דמתסרא אשת גיסו אגיסו כדין אשה שהלך בעלה וכו'. תהא צריכה גט כדי לקנסה ולאוסרה על בעלה כדתני' וצריכה גט מזה ומזה אלא מקילין עלה שלא לקנסה בגט כדי שתהא אשתו מותרת לחזור לו שאלו נותן גט לאשת גיסו נראה כמקיים קדושיו ותאסר אשתו עליו מדין אחות אשתו אלא ודאי לא מצריכי לה גיטא מיניה והיינו דאמרי' דמתני' דלא כר"ע דאלו לר"ע הוי אשת גיסו צריכה גט ממנו ונמצאת אשתו אסורה עליו. וטעמא דלא מצריכי' גט לאשת גיסו עולה יפה לפי מה שפי' רש"י ז"ל בריש פרקי' וכדפריש הכא דהת' קנסי' לה בגט לומר גרש זה ונשא זה ואלו הכא ליכא למימר הכי שאפי' גרש גיסו את אשתו אין קדושי' תופסי' לו בה בחיי אשתו משום אחות אשה אבל למאי דפרישנא לעיל דבלאו טעמא דגרש זה ונשא זה קנס' לה בגט כדי לברר איסור של ראשון ולעשות הולד ממנו ממזר ה"נ קנסינן ונצרכינ' גט וי"ל דאע"ג דאנן טעמא דידן משום קנסא עיקר מ"מ עבדי' סניפי' קצת בטעמא דגרש זה ואע"ג דטעמא קלישא הוא אבל היכא דלא שייך למימ' גרש זה כי הכא א"א לנו לקנוס בגט דכ"ע אמרי שאין הגט הזה כלום וכו' מ"ר:

9 לימא מתני' דלא כר"ע וכו' עד ר"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה פי' דכיון דאשת אח לאו היתר לפעמים וצריכא גט ממנו אף מזמן שאסורו' נצרכי' גט והק' בתוס' והא לר"ע אפי' באחות אשה פנויה שנשאה מצריך גט משום קנסא כדי להאסר בקרובות ועשה בזמן האיסור כזמן ההיתר דהיינו כאלו מתה אשתו ונשאת וא"כ למה לן לאוקומי מתני' כשהיתה אשת איש ובדאזיל אשתו וגיסו וי"ל דאלומי לקושי' דאפי' תימא דהא דר"ע מיירי באחות אשה שהלך בעלה וכו' מתני' דלא כוותיה דמתני' ע"כ בדאזיל אשתו וגיסו כדמוכח סיפא מדר' יוסי וכדאיתא לקמן. ועוד דהא דאמרי' השתא ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו קושטא דמילתא נקטי' משום דמוכח סיפא הכי ובעי לפירושא ולא נקטי' משום מאי דבעי' למימר דמתני' דלא כר"ע:

10 אלא נשואין מי איכא למימר תנאה ה"ל בנשואין פרש"י ז"ל הא כ"ע ידעי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ע"כ י"ל דה"ט נקיט תלמודא משום דמארי' דשמעתתא דא היינו רב דאמר התם בכתובות בפ' המדיר קדשה על תנאי וכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והנכון דאפי' לשמואל דאמר התם על דעת קדושי' הראשונים בועל ואדם עושה בעילתו בעילת זנות התם הוא דחזיא דקפיד ואתני בהדיא אבל מסתברא תנאי בקדושי' ונשואין לא שכיח ורוב העולם מוחלי' אותו בפי' בשעת נשואין והיינו דנקטי' לה הכא בהדיא ולא תנינן לה במימרא דרב דהתם:

11 נהי דמעטי קרא משריפה מאיסור מי מעטיה האי לישנא מוכח בהדיא דאיסור דאוריית' איכא דאי לא ה"ל למימר נהי דאיסור דאורייתא ליכא איסורה דרבנן איכא ולא מצי למיתני נמי שמע שמתה אשתו ונשא אחותה ותו משמע האי לישנא דאיסורה הוא דאיכא אבל כרת ליכא והיינו דבכולי תלמודא לא נקטי בחמות לאחר מיתה אלא איסורה והיינו דבפרקין דנושא על האנוסה אמרי' דלכ"ע חמות לאחר מיתה קלישא איסורה ואי הוה ביה כרת לא אמרי' דקליש' דלא למגזר בה משום דלית בה כרת ולא כפרש"י ז"ל שפי' דאסור דאוריתא לאו וכרת אלא ודאי דלית בה כרת וטעמא דמילתא משום דכרת לא כתיב' בחמות אלא דילפ' מאשה ובתה וכיון דכן דון מינה ואוקי באתרא וכי היכי דלית בה לאחר מיתה שריפה דכתיב בה ה"נ לית בה כרת לאחר מיתה ומה"ט נמי לאו וכרת דהכא מג"ש דאשה ובתה נפקא לן ואיסור דאוריתא דאמרי' הכא היינו משו' דארור שוכב עם חותנתו וכ"פ בתוס' ומ"מ איכא באשה ובתה שריפה לאחר מיתת אשתו דאע"ג דבאשה ובתה ליכא שריפה ומחמותו הוא דילפי' שריפה בג"ש דזמה זמה מ"מ כיון דכתיב בה כרת סתם ואפי' לאחר מיתה אמרי כן לגבי שריפה דון מינה ואוקי באתרה וזהו דעת הרמב"ן ז"ל והוא הנכון והכין משמע בפ' נושאין לקמן אבל יש שכתבו דחמות לאחר מיתה בכרת כאשה ובתה דילפי' מינה דליכא באשה ובתה שריפה לאחר מיתה כי היכי דליכא בחמותו לאחר מיתה וכ"פ הרמב"ם ז"ל ואתיא כמ"ד דון מינה ומינה: